לפעמים זה לא כמו שזה נראה (הגיגים על פרשת נח)
פרשת השבוע היא פרשת נח, שבה, בנוסף לסיפור המבול, נח, התיבה וצמדי החיות, מופיע גם סיפור מגדל בבל.

"ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים..."

סיפור מגדל בבל הוא סיפור מאד לא ברור. אם נמצדים לסיפור המקראי – מבלי להדרש למדרשים ולמה שלמדנו בגן ובבית הספר – ממש לא ברור מהו המעשה הנורא שהם עושים, ומה משמעות תגובתו של אלוהים. האם מה שהוא עושה לבני האדם באמת מרע את מרע את מצבם? (מה, להיות חברה רב-תרבותית זה רע יותר מחברה הומוגנית?)
בקיצור, זהו סיפור שמספק כר נרחב לפרשנות. לכו על זה.

רציתי להתמקד בפסוק אחד בסיפור. לאחר שמתוארת תכניתם של בני האדם, מופיע הפסוק:

"וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם".

מוזר. בשביל מה אלוהים צריך לרדת לראות. מה, הוא לא יודע מה בני האדם עושים? הוא צריך להגיע ממש פיזית למקום, ולראות פיזית את בניית המגדל? מקרוב? הוא לא רואה הכל מלמעלה? הוא לא יודע הכל?

אפשר לשאוב מהפסוק הזה את המסר הבא: גם שכשאנו בטוחים שאנו יודעים בודאות שמישהו עשה דבר מה, או אמר דבר מה, אנו צריכים לבדוק. לא לשפוט בטרם בדיקה קפדנית, ובטרם שומעים מה יש לצד השני לומר. זה נכון בכל תחום בחיינו. כשנדמה לנו שהילדים שלנו עשו משהו, שהחברים שלנו אמרו משהו, שהעובד שלנו התבטא בצורה מסויימת, לא להסיק מסקנות. קודם "לרדת לראות". לבדוק מה קרה, מה באמת קרה. לבדוק ממש, פיזית. לשמוע אולי יש הסבר, צידוק. אולי הדברים לא נעשו בדיוק כמו שחשבנו. אולי יש "צד שני". אולי יש "אבל".

לפעמים, הדברים הם לא כמו שהם נראים...
היכולת לסלוח (מחשבות קצרות על סיפורי יוסף)
פרשת השבוע שלנו היא חלק ממספר פרשות שעוסקות בסיפור יוסף.
סיפורו של יוסף הוא סיפור מופלא, שמתחיל בהיותו בן 17, חולם חלומות ומושא שנאתם של אחיו, עובר דרך התכנון לרצחו, מכירתו לעבדות, קורותיו בבית פוטיפר, הפיכתו לשליט במצרים (משנה לפרעה), ונקודת השיא של הסיפור – המפגש עם אחיו. המפגש מורכב ממספר סיטואציות, בהן מתוארת הסערה הרגשית בה מצוי יוסף, אשר מזהה את אחיו בעוד שהם אינם מזהים אותו, את הרגע בו יוסף רואה את בנימין, אחיו הקטן (כאשר בנימין טרם יודע את זהותו, ובסיום – הרגע בו מזדהה יוסף בפני אחיו "אני יוסף אחיכם".
תילי תילים של פרשנויות נכתבו, ועוד ייכתבו, כמעט על כל משפט בסיפור הזה. אין ספק שהסיפור מופלא, ומומלץ בחום לקרוא אותו שוב, אם אפשר – בקול רם. כשאנו קוראים בקול רם, אנו נוטים להכנס לתוך הדמות, להכניס הבעה למילים שהיא אומרת. אם תעשו כן, תווכחו כמה עוצמה וכמה רגש יש בסיפור הזה. אולי תזילו כמה דמעות.

אני מתבוננת בסיפור, בדמותו של יוסף, ומתפעמת מתעצומות הנפש שלו – ביכולת האדירה שיש לו לסלוח. נראה לי, שאחד הדברים הקשים ביותר לאדם היא היכולת לסלוח. יותר קשה מכל מאמץ פיזי, וגם מכל מאמץ נפשי. הסליחה מחייבת אותנו להפוך את ליבנו ונפשנו מהקצה אל הקצה. לעבור מסקלה אחת של רגשות לסקלה הפוכה, ממצב תודעתי אחד להפוך לו. היא מחייבת אותנו לנטרל את כל הרגשות הטבעיים שעולים בנו – שנאה, כאב, כעס, עלבון, השפלה. לדחוק אותם הצידה ולהתגבר עליהם, לעלות מעליהם.
עוצמת היכולת לסלוח היא פונקציה ישירה של הארוע בו מדובר. ככל שהארוע מכאיב יותר, טראומטי יותר, קשה יותר – כך הסליחה קשה יותר, עד כדי הפיכתה לבלתי-אפשרית.
יוסף – שאחיו רצו לרצחו, שלא שעו לתחנוניו, שזרקו אותו לבור אפל ללא מים בהיותו נער עול ימים, שמכרו אותו לעבדות, שגזרו עליו הרחקה מאביו האוהב וממשפחתו, שדנו אותו לשנים קשות בבית הסוהר במצרים על לא עוול בכפו – יוסף מצליח לסלוח.
הסליחה משחררת. היא משחררת אותנו מהמצב ה"קרבני", היא משחררת אותנו מכל הרגשות הקשים שמנהלים אותנו. רגשות של כעס, עלבון, כאב ושנאה הם צרכני אנרגיה נפשית. הם גוזלים מאיתנו כוחות נפש שיכולים להיות מופנים למקומות אחרים. הם מנהלים אותנו במקום שאנו ננהל את חיינו. השחרור מהתחושות הללו משחרר אותנו, בסופו של דבר, גם מהארוע עצמו, ומאפשר לנו לנהל את חיינו באופן מודע ונשלט.
ככה עונים למועקה? - על יעקב ורחל
פרשת השבוע היא פרשת ויצא, שהסיפור העיקרי בה הוא סיפור אהבת יעקב ורחל (בעצם, כתוב שיעקב אהב את רחל, אבל בשום מקום לא כתוב שרחל אהבה את יעקב), נישואי יעקב ללאה ולרחל, לידת הבנים, עקרותה של רחל ולידת יוסף.

הפרשה מספרת לנו שיעקב אהב את רחל ושנא את לאה (לכל הפחות כך חשה לאה – שנואה). צחוק הגורל, או אלוהים, לאה היא הפוריה מבין השתיים, אשר יולדת ויולדת, ורחל עקרה. לאחר שלאה יולדת ליעקב בנים בזה אחר זה נשברת רחל, ובאה ליעקב בזעקת שבר וקנאה:

"הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי"

יעקב, כנראה עייף כבר משנים של עבודה, משנים של מרירות ומתיחות בבית בו יש שתי נשים שמקנאות האחת בשניה, לא מגיב באופן בו היינו מצפים מבעל אוהב, דואג ומבין, אשר צופה באהובתו במצוקתה הקשה. במקום מילות אהבה והרגעה, הוא עונה לה במילים הבאות:

"התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?"

במלים אחרות, "מה לעזאזל את רוצה ממני?? אני הפכתי אותך לעקרה??"

רחל האומללה, שנפשה מלאה בקנאה, תסכול, אכזבה, וציפיה שלא מתממשת, רואה את ביתה (בעלת הבית היא לאה), את בעלה ואת חלומותיה מתרחקים ממנה והיא אינה יכולה לעשות דבר. כל שנותר לה הוא לבוא לחפש תמיכה והבנה אצל הבעל, אצל האהוב. במקום זאת היא חוטפת את העייפות שלו, הכעס, את ה"די כבר" שלו – ישר בפרצוף.
רחל, שכל כך רוצה ילדים, עד שבסוף הסיפור מתה בכדי ללדת עוד ילד אחד. רחל, שלא נכנסת להריון, שנה אחר שנה, וכל מה שהיא רוצה זה ליטוף של אהבה. שאומרת בעצם "תעזור לי", כי אין לה למי לפנות יותר.

חז"ל במדרש על ספר בראשית מאד לא אוהבים את תגובתו של יעקב. הם אומרים: לא כך עונים למי ששרוי במועקה, במצוקה. הם גם שמים לב לכך שיעקב אומר לה "מנע ממך פרי בטן". "ממך", לא "ממני" – לי יש ילדים.

"אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה". (בראשית רבה, פרשה ע"א)

אשתך האהובה עקרה, יושבת בעקרותה כמה שנים, ואתה עונה לה באלימות? עונשך הוא ש"בניך" (בני לאה) יעמדו לפני "בנה" (יוסף).
זוכרים מה קורה כמה שנים לאחר מכן? סיפור יוסף? בני לאה מקיפים את יוסף, רוצים לרצוח אותו. משליכים אותו לבור ואומרים ליעקב שהוא אב שכול. זוכרים את כל שנות הסבל בהם מתאבל יעקב על בנו האהוב? חז"ל אומרים – זהו עונשו של יעקב על האופן בו ענה לרחל.
להזמנת הרצאות
שם:
דוא"ל:
טלפון:
הערות: